הר הדרוזים הוא חלק מרמה וולקנית בדרום־מזרח סוריה, על סף המדבר, כ־60 ק"מ מהגבול עם ירדן ומרחק דומה מרמת הגולן. במשך כ־15 שנה שהחלו ב־1921, התקיימה בשטח זה "מדינת הדרוזים" - חבל אוטונומי שפעל במסגרת המנדט הצרפתי על סוריה רבתי. היא נקראה בתחילה "מדינת סווידה" (על שם העיר הגדולה בחבל), ואחר כך שונה שמה למדינת ג'בל (הר) א־דרוז. 



ב־1925, בהנהגת המנהיג הדרוזי סולטאן אל־אטרש (שפסלים בדמותו מוצבים בכפרי הדרוזים ברמת הגולן), התחולל מרד נגד השלטון הצרפתי, שדוכא בתוך שנתיים. האוטונומיה נמשכה עד 1936, אז בוטל מעמדו המיוחד של החבל, וחלום העצמאות הדרוזי נגוז. 
 
כ־30 שנה לאחר מכן השתעשע יגאל אלון, איש הגליל וידידם של הדרוזים בארץ, ברעיון שישראל תסייע בחידוש עצמאותם. באמצעות המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים הוא קיים מגעים עם משפחת אל־אטרש, ולפי עדותו של אלון אף ביקר בסווידה. הרעיון של אלון היה חלק מתפיסה גיאו־אסטרטגית ששלטה בכיפה בישראל של שנות ה־50 עד ה־70, וזכתה לכינוי "הברית הפריפרית". לפי תפיסה זו, על ישראל, המוקפת בעולם ערבי עוין, לחפש בעלי ברית במדינות לא ערביות במזרח התיכון ובשוליו (טורקיה, איראן, אתיופיה) ובמיעוטים דתיים־אתניים כמו הכורדים בעיראק, הנוצרים בלבנון והדרוזים בסוריה. המוסד היה אחראי לקיום הקשרים הסודיים עם המדינות והמיעוטים האלה.
 

במלחמת ששת הימים - שהיום מציינים 48 שנים לפתיחתה, לאחר שצה"ל כבש את סיני, עזה והגדה ובטרם הוחלט לכבוש את רמת הגולן, ניסה אלון, אז שר החינוך וחבר בכיר בקבינט (ועדת שרים לביטחון) לשכנע את ראש הממשלה לוי אשכול, את שר הביטחון משה דיין ושרים נוספים, את הרמטכ"ל יצחק רבין ואת אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, לא להסתפק רק בכיבוש הרמה. 
 
בזיכרונות מוקלטים (שפורסמו ב"הארץ" ב־2007) סיפר אלון: “דיברתי על זה עם דדו, הייתי בחפ"ק שלו ודיברתי עם בר־לב וגלילי. עוד יום, מקסימום יום וחצי אנחנו בג'בל א־דרוז כדי לעודד את הדרוזים שיש להם הכרה לאומית. ביקרתי בסווידה כמה פעמים וחלמתי את חלום הרפובליקה הדרוזית שתשתרע על פני דרום סוריה, כולל הגולן, בברית צבאית עם ישראל. בניתי הרבה גם על העדה הדרוזית בארץ, שהייתה מאורגנת כבר בצה"ל, שהם יכולים לשמש גשר בינינו לבין הדרוזים האחרים". 
 
הצעתו, להקים מדינת חיץ דרוזית בין ירדן, סוריה וישראל, לא התקבלה.

הסכנה הולכת וגדלה

השאלה הדרוזית יכולה אולי לעלות שוב לסדר היום בישראל בקרוב, ולגרור אותה להתערבות במלחמת האזרחים בסוריה, וזאת על רקע אובדן השטחים של משטר אסד והיחלשות צבאו מול ארגוני המורדים. 
 
לפי שעה לא מסתמן שינוי במדיניות הישראלית כלפי המלחמה או במצב הגבול ברמת הגולן. חזית א־נוסרה (שלוחה של אל־קאעידה), ששולטת על הצד הסורי של הרמה, ממשיכה לשמור על השקט בגבול שאורכו כ־100 ק"מ. גם לא חל כרסום במדיניות אי ההתערבות שעליה מכריזים שוב ושוב מנהיגי ישראל, תוך הקפדה על שמירת אינטרסים ביטחוניים חיוניים. אינטרסים אלה, ששר הביטחון משה יעלון מגדירם "קווים אדומים", כוללים השבת אש למקורות ירי מכוון (להבדיל מירי בשוגג, "זליגה") משטח סוריה וכן, על פי פרסומים זרים, תקיפת משלוחי נשק מתוחכם מסוריה לחיזבאללה בלבנון (בעיקר טילים מדויקים) באמצעות חיל האוויר. אירוע שכזה בוודאי מגיע לכלל היתכנות כל אימת שיש על כך מידע מודיעיני מדויק.
 
ובכל זאת, למרות המדיניות הסבירה והמתונה יחסית של ישראל (גם אם הלא מוסרית במיוחד), שמסתפקת בסיוע הומניטרי לפצועים ובחלוקה מזדמנת של מזון ותרופות לפליטים סוריים בירדן, עלולה מלחמת האזרחים האכזרית לשאוב את ישראל למערבולת הדמים. 
 
הסכנה לגורלו של המיעוט הדרוזי בסוריה הולכת וגדלה. "מצבם של אחינו הדרוזים בתקופה האחרונה קשה מאוד, רע, רע מאוד, מדאיג ביותר", אמר לי בראיון מיוחד סגן השר ח"כ איוב קרא, שלדבריו מצוי "בקשר יומיומי רצוף", במישרין ובעקיפין, עם מנהיגים דרוזים בסוריה.
 
על רקע זה התכנסו שלשום מנהיגי העדה הדרוזית בישראל, המצויים בקשר הדוק עם שר הביטחון וצה"ל, כדי לטכס עצה ולהיערך לתרחיש הגרוע ביותר. בדיון לא התקבלו החלטות, אך ברור שמנהיגי העדה בישראל יתקשו לעמוד מנגד באפס מעשה על שפיכת דם אחיהם. "עד לאחרונה לא העזו דאע"ש להתקרב לריכוזים הדרוזיים, אך לפני כמה שבועות חל שינוי דרמטי", ציין ח"כ קרא. 
 
על פי דיווחים שהגיעו אל קרא ואל גורמים בישראל בערוצי מידע שונים, התקרבו אנשי דאע"ש, מצוידים בטנקים ובכלי רכב מסוג "האמר" שנפלו שלל לידם בקרבות נגד צבא עיראק, למרחק של כמה עשרות ק"מ מהר הדרוזים, והם נמצאים כבר בעיבורי העיר הגדולה באזור סווידה. "הגיעו אלינו דיווחים ותמונות זוועה על עריפת ראשים ושריפתם למוות של גברים ונשים דרוזים שנקלעו בטעות למארבים של אנשי דאע"ש ונחטפו על ידם", אומר קרא.
 

"דיווחי זוועה על דרוזים שראשם נערף" סגן השר איוב קרא. צילום: מורן מעיין

 
עד למלחמה התרכזה הקהילה הדרוזית בסוריה בשלושה אזורים עיקריים. אחד מהם בצפון - באזור חאלב ובמחוז אידליב - נתון למתקפה קשה של חזית א־נוסרה וצבא אל־פתח (המאגד שמונה ארגונים). באזור זה יש 18 כפרים שבהם התגוררו כ־25 אלף דרוזים. אך בשל התגברות הקרבות והיחלשות צבא סוריה, המתקשה להגן על חאלב ומחוז אידליב, נמלטו לא מעט מהתושבים הדרוזים לאזור רצועת החוף, שבה מרוכזת רוב העדה העלאווית (כת הנחשבת קרובה לשיעה) שמשפחת אסד נמנית עמה. 
 
אזור דרוזי נוסף, עדיין בטוח יחסית, הוא למרגלות החרמון הסורי בואכה קונייטרה. הכפר הגדול ביותר באזור זה הוא חאדר. בעבר התגוררו בחאדר ובכפרים נוספים כ־40 אלף דרוזים. כיום נותרו בו כ־25 אלף והשאר נמלטו למקום מבטחים באזור הר הדרוזים. הנוכחות של צבא סוריה דלילה ביותר בחרמון, ובגזרה שולטות חזית א־נוסרה ומיליציות מקומיות שהוקמו בכפרים השונים.
 
לפני כמה חודשים ניסה חיזבאללה לפרוס את אנשיו באזור. את הניסיון הנהיג סמיר קונטאר, המחבל שנחת ב־1979 עם שלושה מחבריו בסירת גומי בחוף נהריה בשליחות חזית השחרור הפלסטינית של אבו עבאס. קונטאר וחבריו לחוליה רצחו את דני הרן, בתו עינת הרן ושני שוטרים. קונטאר נדון לכמה מאסרי עולם ושוחרר בעסקת חילופי שבויים וגופות עם חיזבאללה ב־2008 (עסקת אלדד רגב ואודי גולדווסר). 
 
בשובו ללבנון התקבל בכבוד מלכים, הצטרף לחיזבאללה ומונה למפקד גזרת החרמון. קונטאר הגיע לחאדר ולכפרים האחרים בחרמון בראש כוח של 500 לוחמים שגויסו בלבנון ובגולן. קונטאר הוא דרוזי במוצאו, אך בהיותו נשוי לאישה ממוצא פלסטיני הוא אינו נחשב בעיני הדרוזים לבן עדתם. המיליציות הכפריות הדרוזיות וחזית א־נוסרה, שמשתפים פעולה, הצליחו ללא שימוש במעשי אלימות רבים להבריח את קונטאר ואנשי חיזבאללה, שעברו ככל הנראה לעיר הנמל לטקיה.

הנוכחות של אנשי א־נוסרה באזור הגבול עם ישראל בולטת וחזקה, ולפי שעה אין סימנים לכך שאנשי דאע"ש מנסים להתקרב לאזור. בין א־נוסרה לדאע"ש יש שנאה עזה המתבטאת בקרבות שהם מנהלים ביניהם באזורים שונים בסוריה.
 
"אני חושב שהועברו מסרים מצד גורמים שונים לא־נוסרה ולדאע"ש שלא נוגעים בדרוזים", הוסיף סגן השר קרא, ו"המסרים נקלטו".

האם ישראל העבירה את המסרים?
"כל מילה מיותרת ממני עלולה לגרום לנזק, ולכן אגיד לך שהמסרים הועברו ונקלטו".

לפי פרסומים זרים, מתקיים שיתוף פעולה סודי ושקט בין ישראל לא־נוסרה. לא מן הנמנע ששיתוף פעולה כזה, אם מתקיים, מאפשר קיום הבנות בלתי כתובות והעברת מסרים, שאם לא יישמר השקט בצד הישראלי של רמת הגולן ואם תהיה פגיעה בדרוזים בצד הסורי של הרמה, תפעל ישראל במלוא עוצמתה נגד א־נוסרה או נגד כל ארגון אחר. עם זאת, נערכים במערכת הביטחון לאפשרות, שלפי שעה לא נראית ריאלית, שבעת מצוקה קשה יימלטו מאות אם לא אלפי דרוזים לכיוון הגבול, ויבקשו לחצות לישראל. במקרה כזה ספק רב אם ישראל תוכל לעמוד מנגד. אך בעיה גדולה וחמורה יותר עלולה להתפתח רחוק יותר מהגבול.
 
הריכוז השלישי והגדול ביותר הוא בג'בל א־דרוז - כמיליון דרוזים. הם מתגוררים בעיר המחוז סווידה ובמאות כפרים קטנים. "בפעם הראשונה מאז פרוץ מלחמת האזרחים מעיזים אנשי דאע"ש להתקרב לאזור הזה", מגלה ח"כ קרא, "בעבר לא העזו לעשות זאת. כעת הם אף מדברים על כיבוש ג'בל א־דרוז. דאע"ש נמצא במרחק של כמה עשרות ק"מ והם עוד לא יורים או מפציצים את הכפרים, אך כבר חטפו דרוזים והוציאו אותם להורג. עקב המצב החמור והמסוכן הזה הכריזו המנהיגים הדרוזים על עוצר לילה וקראו לתושבים לאגור מזון".
 
לדבריו, התעוררה לאחרונה עוד בעיה קשה. בשל מצוקת כוח האדם של צבא אסד המתפורר, דרש המשטר לגייס 27 אלף צעירים דרוזים, שלדבריו השתמטו או ערקו מהצבא. להנהגה הדרוזית נמסר כי אם לא יעשו זאת הצבא יחדל להגן עליהם.

"ההודעה הזאת הכניסה את הדרוזים ללחץ ולחרדה גדולים אף יותר", הדגיש סגן השר, "הם מבינים שהם חייבים להגן על עצמם והחלו להקים מיליציה, שבראשה עומדים דרוזים ששירתו בצבא אסד בתפקידי קצונה, גם בדרגות גבוהות. הם מצפים לסיוע מכל מקור אפשרי", סיכם סגן השר קרא.
גם מישראל?
 
"אל תמשוך אותי בלשון. אני במצב עדין גם בשל היותי סגן שר. אך ברור שאנחנו, אחיהם, לא נוכל לשבת בשקט אם הם יימצאו בסכנת הכחדה. אני מתכוון לפעול במלוא הכלים העומדים לרשותי להגנת לא רק המיעוט הדרוזי בסוריה, אלא גם כל המיעוטים האחרים בסוריה ובעיראק - כורדים ונוצרים - אל מול סכנות דאע"ש וארגונים אחרים של האסלאם הקיצוני".
 
במילים אחרות, אפשר להעריך כי אם הדרוזים בסוריה יעמדו בפני סכנה קיומית, תתקשה ישראל לעמוד מנגד.

דימונה על הכוונת

אחד החששות הגדולים של ישראל בימים שקדמו למלחמת ששת הימים היה תקיפה של חיל האוויר המצרי את הכור הגרעיני בדימונה. כך עולה ממסמכים חדשים שמפרסם ארכיון צה"ל לציון 48 שנים לפרוץ המלחמה, שהחלה ב־5 ביוני 1967 עם הנחתת מכת מנע מפתיעה של חיל האוויר, שהשמיד על הקרקע תוך שלוש שעות את רוב מטוסי חיל האוויר המצרי ופגע בשדות התעופה שלו.
 
ב־2 ביוני 67' התכנסה ועדת השרים לענייני ביטחון (הקבינט) לישיבה דרמטית בהשתתפות אלופי המטה הכללי. הישיבה הייתה מתוחה ביותר ונמשכה שעתיים וחצי. השתתף בה גם משה דיין, שיום קודם לכן מונה לשר הביטחון, לאחר שראש הממשלה לוי אשכול נאלץ לוותר על התפקיד, בלחץ דעת הקהל ובעקבות נאום שנשא בשידור חי ב"קול ישראל", שבמהלכו התבלבל וגמגם.
 
זו הייתה "תקופת ההמתנה", כפי שכונו השבועות שהחלו עם כניסת צבא מצרים לסיני ב־17 במאי, ונמשכו עם סגירת מצרי טיראן מול שארם א־שייח' וסילוק כוח החירום של משקיפי האו"ם, תוך הפרת ההסכם הבינלאומי שהושג לאחר מבצע סיני ב־1957. ישראל גייסה חיילי מילואים וריכזה כוחות בגבול סיני. בשל כך שותק בחלקו המשק הישראלי.
 
הישיבה זכתה לימים גם לשם "מרד האלופים", משום שחלק מהאלופים תבעו מאשכול ומהממשלה לקבל החלטה מיידית לצאת למלחמה. היא נפתחה בדיווח של ראש אמ"ן, אהרון יריב, שלפיו אחת האפשרויות היא שחיל האוויר המצרי יפעל ל"הנחתת מכה להשמדת דימונה ואולי גם שדות התעופה". בניית הכור בדימונה החלה ב־1958 והסתיימה ב־1961. לפי פרסומים זרים, ערב מלחמת ששת הימים כבר הייתה לישראל לפחות פצצת גרעין אחת. 
מפקד חיל האוויר מרדכי הוד הוסיף כי מטוסי קרב מצריים הצליחו לחדור כמה פעמים לשטח ישראל לגיחות צילום של אתרים שונים בסביבות אילת ויעד נוסף (אנשי ארכיון צה"ל שחשפו את המסמכים צנזרו את שמו. אפשר רק להעריך, כפי שכבר פורסם בעבר, כי מדובר בגיחות צילום של הכור).
 
בהמשך דבריו העריך יריב כי "אין בדעת ארה"ב לפעול ברצינות לפריצת הסגר הימי (סגירת מצרי טיראן וחסימת נתיב השיט לאילת - י"מ). כמו כן אין בדעתה לעשות צעדים מרחיקי לכת בזמן הקרוב כדי לפתור את המצב שנוצר". עם זאת הוסיף, "מאידך, אנו חושבים כי ארה"ב מבינה שעלינו לפעול", וכי "מומחים אמריקאים סבורים שישראל יכולה לנצח במערכה". כמו כן קבע: "נראה לנו שיש לא מעט אנשים במקומות חשובים בארה"ב שרואים בפעולה ישראלית פתרון נוח עבור ארה"ב לצאת מהסבך הזה". את דבריו אפשר לפרש כהבנה כי הממשל האמריקאי בעצם העניק "אור צהוב" לצה"ל לצאת למלחמה.
 
הרמטכ"ל יצחק רבין, שחזר לתפקד לאחר שנעדר יום אחד בשל מתח נפשי (ההסבר שניתן היה "הרעלת ניקוטין") הדגיש בדיון כי "ככל שהזמן עובר וישראל אינה פועלת, גובר הביטחון הערבי... הצבא המצרי ערוך בסיני עדיין היערכות חפוזה. ככל שעוברים הימים יהיה הדבר קשה יותר, במיוחד נכון הדבר מבחינת חיל האוויר". רבין אמר עוד כי "אני מרגיש שהולכת ונסגרת טבעת חנק צבאית ומדינית", וקבע במפורש "ביכולתנו לעשות זאת (לנצח - י"מ) בפרט כאשר היוזמה בידינו".
 

עמדה על הכוונת: הקריה למחקר גרעיני בדימונה בשנות השישים. צילום: הארכיון הלאומי
 
אך שרים בממשלה מיאנו להשתכנע. הם ביקשו לדעת אם יש סכנה שרוסיה תתערב במלחמה לטובת המצרים. רבין הסביר כי "אם האמריקאים לא יתערבו ונבנה את העניין נכון - אין שום סכנה שהרוסים יתערבו צבאית".
 
מנחם בגין, שהצטרף יום קודם לכן לממשלה עם שר נוסף מגח"ל (גוש חרות־ליברלים, שהיה המסד בהמשך להקמת הליכוד), ביקש לשמוע את הערכת מפקד חיל האוויר. רבין התערב וקבע: "לא הייתי מציע עתה כניסה לתוכנית". לפיכך מסר הוד רק נתונים כלליים על יחסי הכוחות של חיל האוויר הישראלי מול המצרי: "למצרים פחות מטוסים מאשר לנו".
 
שר הפנים, משה חיים שפירא מהמפד"ל, שאל: "מה ההגנה על הערים שלנו מפני הפצצות?". הוד השיב: "עד היום ההגנה הטובה ביותר מפני ההתקפה הייתה כושר ההרתעה של חיל האוויר, וכזאת היא גם כיום". הוא הוסיף: "חיל האוויר מוכן לפעולה מיידית".
 
לוי אשכול התערב בדיון ומדבריו ניכר כי הוא עדיין מתלבט, מהסס ואינו מוכן שתתקבל החלטה מיידית לצאת למלחמה. דבריו מקוממים כמה מהאלופים. האלוף אריק שרון מגיב: "בגלל ההיסוסים ומשיכת זמן איבדנו את גורם ההרתעה העיקרי שהיה לנו, וזה היה הפחד של מדינות ערב מאיתנו. כוח ההרתעה שלנו היה הפחד מהמדינה הזאת ומצבאנו. אנו הורסים זאת מיום ליום. אובדן ההרתעה שלנו זה הדבר החשוב ביותר".
 
דיין נוטל את רשות הדיבור ומסביר שהיעד של המלחמה הוא לסיים את המערכה כמו במבצע סיני, תוך שישה ימים, ובזמן זה "למגר את הכוח העיקרי של צבא מצרים ואחר כך לכבוש את שארם א־שייח', וזה ניתן". 
 
בהמשך דבריו הוא שואל: "המטה הכללי לא קיבל הסבר למה אנו מחכים", ומוסיף בציניות אופיינית: "אני מבין שאנו מחכים למשהו, אם כן תוציאו את הסוד ונדע למה אנו מחכים". אלוף מתי פלד מחרה מחזיק אחריו: "ביקשנו הסבר למה אנו מחכים".
 
אשכול, שמבין שהדברים מכוונים לעברו, משיב: "אענה לאריק שרון. הוא דיבר שתדלנות ועיקמתי את האף". ראש הממשלה מנסה לצנן את דמם החם של דיין והאלופים הששים אלי קרב ומביעים דאגה מתגובת רה"מ: "ייתכן שלא תעשה כלום וייתכן שתעשה והיא יכולה לעשות", ובהמשך מסכם: "אם לא הסברתי עד עכשיו את הדבר (ההמתנה - י"מ) לא אסביר עוד. אנו רוצים להחדיר לאוזנו של ג'ונסון (לינדון, נשיא ארה"ב) שלא יאמר שרימינו אותו. כי אולי עוד נזדקק לו. הלוואי שלא נזדקק לו באמצע המערכה".
 
הישיבה מתפזרת בלי כל החלטה. כעבור יומיים מורה ממשלת אשכול לצה"ל לפתוח במלחמה, ששינתה, ומשנה עד היום לטוב ולרע את תולדות מדינת ישראל